לונדון בוערת.

לתוך הלילה נפרצה אזעקה מחרישת אוזניים, זינקתי מהמיטה ונעמדתי להבין מה
לכל הרוחות קורה פה, עמדתי לבד במרכז החדר בקומה שמונה עשרה במלון הילטון
מטרופול בלונדון מזיע בכל הגוף, הרמתי את השפופרת להזעיק איזה חשמלאי שיפסיק את הסיוט הזה אף אחד לא השיב, השעה שתיים וחצי בלילה, למה לא
עונים סיננתי מדובר בפקינג מלון עם בלי סוף כוכבים .

ניגשתי לחלון להסתכל אם מתקיימים חיים למטה עיני צדו כמה כלי רכב אדומים שמהבהבים, לא הצלחתי לשמוע את הסירנות, יש פה איזה דרמה חשבתי לעצמי, שוב צלצלתי לקבלה אחרי דקה ארוכה צרחה מתוך השפופרת איזה גברת לא מנומסת "אמרג'נסי... פאייר גו דאון... קוויק"

מה פאייר ? הבנתי שתוך חצי שניה אני צריך לקבל החלטה מה אני עושה, פתחתי את הדלת, במסדרון רצו אחוזי עמוק בלי סוף אנשים לדלת המילוט שמובילה אל מדרגות.

לקחתי תיק הכנסתי לתוכו טלפון ארנק דרכון וכרטיס טיסה הרטבתי מגבת והצטרפתי אל הרצים .

ערב רב של שפות וצעקות, רוב אורחי המלון הם ערבים עשירים שבאים עם נשותיהם למסע קניות בהרודס, הנשים לבושות בגלביות שחורות ואת פניהם מכסה רעלה, כולם מנטרים בפאניקה ממדרגה למדרגה מי בכבדות מי ביתר קלות .

אני חושב לעצמי מה יודיעו בחדשות בארץ, כבר הייתי פעם באיזה אירוע ששרט לי שריטה בתוך הנשמה, ועכשיו אני בחדר מדרגות עם מאות ערבים מנסה להימלט, אם הכל יגמר בשלום אף אחד לא יאמין לי ואם לא יגידו החכמים שאני מושך אסונות .

הגענו לקומה תשע איש מבוגר התיישב על אחת המדרגות ונשם בכבדות קרבתי אליו לשאול באנגלית מה הוא מרגיש, הוא מלמל משפט בערבית, ניגבתי לו את הפנים עם המגבת הרטובה שלקחתי מהחדר, הוא התרומם והמשיך לרדת, בתוך תוכי חזרתי למראות בתוך המנהרה שהובילו את היהודים למשרפות באושוויץ.

היינו שם לפני שנים עם צוות צילום לתעד את המסע של התזמורת הפילהרמונית ואת נגניה ניצולי השואה, כולנו צעדנו במנהרה ובכינו, עוד ועוד אנשים לבושים למחצה מצטרפים לנהירה בחדר המדרגות, אחד מהגברים צווח על גברת שיורדת לאט, עוד רגע הוא חוטף יד מאוגרפת למרכז הפנים אני שולט בעצמי ומסנן לעברו בלחש ובדיקציה מאד מוקפדת שט דה פק אפ, הוא מביט בי מבוהל והמשיך לרדת.

אני מנסה להריח, לבדוק כמה קרובה האש, אין סימן .

בסוף המדרגות יצאנו מדלת כבדה אל הרחוב, צינה של לילה והרבה המולה, ארבע מאות אנשים הזויים עומדים חסרי מבט ומסתכלים למעלה לבדוק איפה בדיוק מתחוללת הדרמה, ארבע מאות אנשים שרק לפני שעות ספורות היו לבושים
ומאופרים עומדים עכשיו מכווצים ארוזים מכל הבא ליד ולא יודעים איך יגמר הלילה, אף אחד לא שואל יותר מידי שאלות, מתקיים מין שקט לא טיפוסי, הקור
עושה שמות הוא מתווסף לתחושת אי הודאות והשיניים מתחילות לנקוש .

הסתכלתי מסביב לבדוק איפה מכוניות הכיבוי לא ראיתי אף אחת מהן, אולי כל
האירוע בצד השני.

מיד הצטופפו מספר רב של מוניות שחורות אולי יש פה איזה מקור פרנסה מפתיע שהרי רשמית לונדון סוגרת את בתי האוכל ומאורות הבילוי שלה בשעה אחת עשרה בלילה, השעה כבר שלוש וחצי בלילה בסוף רח' איג'בירוד מתקיים אירוע סוריאליסטי בכל קנה מידה ולונדון ישנה שנת ישרים .

ארבע מאות אנשים עומדים בשקט ומסתכלים למעלה כמו מתפללים לאלוהים חדש ואף אחד מנציגי המלון לא מטריח את עצמו להסביר.

לידי עמד איש מבוגר חסר הבעה שערותיו הלבנות היו פזורות כנראה איש עסקים מאיזה ארץ קרה הוא הביט בי והתחיל לצחוק, מה מצחיק אותו לעזאזל, אולי סוף
סוף איזה אירוע שיוכל לדבר עליו שנים בארץ המשעממת שלו, אולי צחוק שפורץ
מתוך מרכז הפחד, לא שאלתי חייכתי אליו וחזרתי להסתכל למעלה.

התחילה תזוזה לכיוון הלובי יש לי תחושה שהאירוע על סף סיום, מאות אנשים
בסדר מופתי יוצרים תור דחוס וזזים באיטיות לתוך הלובי, עכשיו מקבלים את
פנינו שלושה עובדים ענובים ומסמנים לנו לנוע לכיוון המעליות .

השעה כמעט ארבע בבוקר, ארבע מאות איש ואישה עומדים בתור לארבע מעליות כדי שיפזרו אותם לחדרים, אחד מהאורחים בטרנינג צהוב עובר בינינו מאד משועשע ומחלק מתוך חבילה שהיתה כנראה מונחת על הדלפק בכניסה דפים מעוצבים שרשום בהם "אם יש לך תלונות מאד רוצים להקשיב להן".

למחרת בארוחת הבוקר אני שקוע בתוך אומלט עשיר ניגש ועומד לידי איש הדור עם
חליפה אפורה, תג שעשוי מנירוסטה מבריקה תלוי בדש הג'קט, ניסיתי לקרוא מה
כתוב בתג ומסיבות של גיל מתקדם וחוסר אמצעי ראיה ירדתי מזה "בוקר טוב שמי אבנר ואני מנהל המלון" מיד האטתי את קצב הלעיסה, מנהל ישראלי של מלון
בחו"ל תמיד מעורר, "אפשר להצטרף לקפה" "מה זאת אומרת אפשר רצוי ונעים",

הוא התיישב מייד עט עליו מלצר ובקש למזוג לו לכוס קפה מהביל, "איך אתה
מבלה אצלנו" "נהדר", "אני שמח", "יש לך סיבה טובה המלון באמת מוחזק נהדר
ועם כל זה שהוא גדול וסואן הוא מאד ידידותי"

הוא חייך וספק ידיים בהנאה, "אתמול בלילה" הוא המשיך "עברנו פה טראומה לא
קטנה מי כמוך מכיר את זה מהארץ"
"כן" "אתה יודע מה הסתבר לנו... בשתיים בלילה הגיע איזה אורח שיכור הוא עלה
לקומה שבע ובכוונה או שלא בכוונה הפעיל את מתג החרום והכל התחיל לצרוח...,
"לא נכון", "כן מזל ביש" הוא חייך אלי, "כמובן שהאינפורמציה הזאת
תישאר בינינו...", "בטח" אמרתי לו מלא חשיבות.
אני מחזיק עכשיו בבטן סוד שיכול למוטט מלון,
כמובן שהאינפורמציה הזאת מאד חסויה ואני מבקש בכל לשון לשמור אותה רק למיקרי חירום.