אתונה.

כל כך מוקדם בבוקר,
בתוך המזוודה טמנתי תרמיל גב ליתר ביטחון, הר האתוס הזה הכניס אותי למין
כוננות של פעם, כמו לפני טיול שנתי.

על פי הפרוטים שקיבלנו מירון אנחנו הולכים להישאב במנהרת הזמן לימים אחוריים וזה לא משהו שמעורר אותי באופן מיוחד, כי בגיל כל כך מופלג איך להגיד את זה מבלי להישמע מייגע, אתה מקפיד להיות מפונק כי כבר הסתבר לך מזמן שזה חוק חיים שאי אפשר לסובב אותו.

בשדה פגשה אותנו נציגה מאד חיונית ומאד יודעת מה צריך של אולימפיק תוך רגע הכל נסגר, אם אתה לא טס יותר מארבע שעות זה לא ממש נחשב, עברנו ממטוס למטוס ונחתנו בסלוניקי.

סלוניקי עיר יוונית עם לא מעט פיתוחים של השנים האחרונות, מלהפוך תחנת קמח
שהייתה מיועדת להריסה והפכה למרכז תרבותי מעניין ולא ממש תיירותי, מלזקק
שכונה שהייתה מרוצפת בזונות לאזור שטבול במסעדות ומועדוני רמבטיקו. מין
התאזרחות שלא פוסחת על הדור הנאור היווני שרוצה כמו שכל דור רוצה ציביליזציה יותר צבעונית ויותר ידידותית.

במסעדה של זיטוס פתחו לנו שולחן כמו למלכים מהמאה הארבע עשרה, פיזרו על
השולחן שנים שלושה בקבוקוני אוזו פולימריו מהאי לסבוס, מלצרית לא ממושמעת
הפגיזה לתוך השולחן פיטריות ממולאות בגבינת גרבירה, סלט יווני ועליו פרוסות
חתיכות נדיבות של גבינת חלומי אפויות בשמן זית משובח, נקניקיות כפריות
מיוחדות עם עלי ריחן שזיטוס רוקח במו ידיו, קבב שעשוי מבשר בקר וכבש
וצנוברים, פלפלים ממולאים בגבינה חמה ארוזים בגלילת ביצה ואורז פילאף. הטעם כמו של פעם בחיים.

בשולחן מרוחק הסבו ארבעה נזירים בשמלות שחורות וקוקו בשיער וחיסלו כמויות עצומות של יין, אחד מהם ניהל שיחה קולנית בטלפון נייד של נוקיה.

בבוקר מוקדם ירדנו לרציף להמתין למעבורת שתיקח אותנו להר אתוס, באופן כללי
מדובר על חתיכת אזור שכולו הר שמחשיב את עצמו כמדינה לכל דבר, כדי להיכנס אתה מחויב בוויזה. אתוס ידוע כ"הר הדת", בגלל מספר רב של מנזרים ונזירים שחיים שם, זוהי רפובליקה חצי-אוטונומית המכונה איון אורוס, מאז 1060 אסורה הכניסה לנשים או לבעלי חיים ממין נקבה, רק נזירים גברים מתגוררים בכעשרים מנזרים , בחוות , מערות וכוכי התבודדות . 50 הקילומטרים של חצי-האי המיוער מסתיימים בפסגה הגבוהה של הר אתוס המושלגת רוב חודשי השנה.

במנזר הראשון ששוכן על קצה צוק הר בתוך פצצה של יופי קיבל את פנינו סיימון נזיר יווני, איש יפה תואר עם פנים טובות, הוא הגיש לנו ראקי ורחת לקום והצטווינו לרשום בספר האורחים של המנזר כמעט את כל קורות חיינו.
כששאלתי אותו בעומק השיחה למה הוא הכי מתגעגע, הוא אמר למערכת סאונד
גדולה ולמוסיקת טרנס שתדפוק לו במרכז הנשמה..

ידענו שבמנזר הזה יש ספריה עם ספרים עתיקים שערכם הקדוש לא יסולא בפז,
ירדנו במדרגות שחפורות בתוך סלע, בתוך חלל מדהים בנויה ספריה מעץ בוק עבה,
אלפי ספרים טמונים בתוך הארונות, במרכז עומד שולחן ארוך עם מנורת קריאה .
סיימון ביקש להכיר לנו את מנהל הספרייה פרופסור מרטין קרוסן, פרופסור קורסן
היה מנהל המחלקה לדת באוניברסיטת האווארד ומאס בציביליזציה, לפני שנתיים
הוא הגיע למנזר ונטמן בתוכו עד סוף חייו, יש לו עוד שנה להפוך לנזיר ולקבל את
הגלימה שהוא כל כך חפץ ביקרה, גלימה שמסמנת את תום התקופה הסיזיפית
הראשונה.

כשהוא שמע שאנחנו מירושלים הוא רץ להביא כמה ספרי קודש יהודים, הוא פרס כמה מהם על השולחן הגדול, היה שם ספר חמישה חומשי תורה שהודפס ב 1820
ע"י נעדרוקט באי אנטאן שמיר, היה שם ספר משניות עם נקודות ה"כסף סדר מועד חלק שני שהודפס בדפוס המושבה אשר הוקם מחדש על ידי השותפים בה"ר יעקב
ארובאם וחבריו יצ"ו .
עמוק בתוך סלע , בשום מקום , אני יושב ומדפדף בספרי קודש יהודים מהמאה הקודמת מי יאמין לי ?

את הלילה עברנו בחדר ששוכן בתוך מסדרון ארוך, היו בו חמש מיטות מסודרות בסדר מופתי בשעה תשע מכבים את האור.

לפני שהתפזרנו לחדרים הודיעו לנו לפחות שלוש פעמים שבשעה שבע אפס אפס בבוקר כולם צריכים להתכנס בחדר האוכל לשתות תה, לא דקה אחרי, בשבע בדיוק. הטקסט נשמע כמו פקודה גרמנית, אמרתי לעצמי אני לא לוקח סיכון
ובשלוש דקות לשבע אני מתייצב.

הלילה עבר לא פשוט, פקדו אותי חלומות על אבירים שעורפים ראשים להמון יהודי למרגלות מצדה.

למחרת בשלוש דקות לשבע נעמדתי בדום מתוח בתוך קבוצת צליינים מול דלת כניסה ענקית. בתוך חדר ארוך עמדו שולחנות ארוכים ועליהם היו מונחים בסדר
מופתי קעריות פח עם זיתים, קערות עם פרוסות לחם יבש, קנקני תה שמסביבם
כוסות מפח, הכל ניראה כמו ארוחת בוקר בפלחה של הקיבוץ.

התיישבתי ליד האחרים וניסיתי בכוחות אחרונים לבצוע בעזרת השיניים את פרוסת הלחם, כל הניסיונות לא צלחו , עם הזיתים הסתדרתי לא רע, התה טעמו
היה כטעמו של תה בוקר בסדרות פרט בטירונות.

ישבתי בשקט בוחן את הסובבים, כל אחד היה מכונס בתוך עצמו, לא נראה שמתוך
השקט הזה תתפתח איזה דרמה מעניינת, סיימתי את ארוחת הבוקר עם שן סדוקה
ויצאתי אל הטבע.

התחושה הראשונה בסיום המסע בהר אתוס הייתה שהרגע סיימתי ביקור בגן חיות.
בתוך כלובים יושבים אנשים בבגד אחיד ומייסרים את עצמם עד זוב דם, אני חס וחלילה לא מבקר או טוען נגדם כל איש בדתו ואמנותנו, אבל סתם חשבתי ברגעי
הפרדה שהחיים מציעים כל כך הרבה צבע ועניין ונראה לי לא הגיוני לגמור אותם
בתוך כלוב על איזה הר עם סימנים של כאב בנשמה.

בצומת רחובות מאד סואן במרכז אתונה קנינו כמה דיסקים של אוונסיה רובוציקה, כשיצאתי מהחנות יצאתי בלי להתכוון לתוך קבוצה של מאה אנרכיסטיים רעולי פנים שהתנהגו באופן מאד לא סבלני וצרחו משפטים ביוונית, הם נשאו לפידים בוערים, אני מנסה בכל כוחי לפלס דרך החוצה והם סוחפים אותי איתם , תוך רגע אני הופך לפנתר יווני שחור, אחרי כמה עשרות מטרים הצלחתי להשתחרר, צעקתי לשמעון שיבוא עם המצלמה לצלם, החוליגנים הבעירו שלושה ארונות חשמל במרכז הצומת הסואנת והמשכו לרוץ אחוזי אמוק.

אף יווני לא ניגש או ניסה למנוע מהם, ההמולה ענקית, שמעון מצלם באומץ ראוי
לציון כל פרט כל עוד רוחו בו, הוא לא עושה חשבון לשום סכנה, הכל מתועד.
אנחנו במרכזו של האירוע בערך רבע שעה ואף שוטר ואף ניידת ואף רכב כיבוי ואף צלם חדשות, הצומת עולה בלהבות ואנחנו מצלמים יחידים בשטח.

אחרי כמעט חצי שעה מגיעה ניידת מפוהקת כאשר השוטר שיושב בתוכה יושב עם סיגריה בפה, אחרי עוד עשר דקות מגיע רכב כיבוי. כמעט חצי שעה עברה, לא יאומן.

אני אומר לירון שינסה למצוא בין חבריו בעיר קשר לתחנת הטלוויזיה של יוון כי יש לנו חומר בלעדי, תוך עשרים דקות פגש אותנו הכתב לעניינים פלילים של תחנת
"אנטנה" היוונית, אחרי דין ודברים של סוחרים ארץ ישראלים מאד ממולחים והתעקשות שלי , ככה בלי להרגיש את החדשות של אותו ערב פתחה הכתבה שכל החומרים שלה היו שלנו כאשר ירון ושמעון מלווים את התמונות בדברי הסבר.

על כל המעשייה הזאת שלחה לנו התחנה צ'ק שממן לנו כמעט את כל הטיול .