ויקטור וערן.

הוא צרח בהונגרית "יש לי בשבת שלושים אורחים על הראש ואתה אומר לי פתאום שאיבדת את הסיר, אתה מבין בכלל על מה אני מדבר ,שלושים אנשים ואתה מספר לי סיפורים ועוד מערב את הקדוש ברוך הוא" ,

הוא טרק את הטלפון ומשך אותי ביד אל המרפסת "בוא תראה מה הם שלחו לי במקום", במרפסת שהשקיפה לתוך נוף הונגרי חורפי ואפור עמד מבויש סיר ענק נטול אישיות "ועוד אין מכסה" הוא הוסיף על סף בכי, "אין להם מושג לחבדניקים האלה הם ביקשו סיר לאיזה אירוע ואיבדו לי אותו" ,

הסתכלתי עליו מלא צער ושאלתי בחוסר רגישות "מה אתה הולך לעשות עכשיו לא מדובר פה בסתם סיר" חשבתי לעצמי זה זמן טוב להשתתף ולהזדהות ובין רגע התחילו לי מחושים בצד שמאל מה שמסמן בדרך כלל מתח וירידה מתונה של רמת הסוכר בדם.

ויקטור וערן גרים בבודפשט כבר לא מעט שנים הם עסוקים רוב היום בבניית בניינים וקניונים, בערב הם מלכי הלילה של העיר, אין מקום חדש או ישן שהם מגיעים אליו ובעלי המקום לא עוברים לדום מתוח.
שום פתיחה או סגירה של איזה בר או דיסקוטק בעיר לא נעשה לפני שערן נותן את דעתו ואישורו המקצועי .

ישבנו לאכול ארוחת בוקר ועיקר השיחה נסובה סביב הסיר, ערן מוטרד וזה מכניס
את כל המערכת לחוסר שקט ועוויתות, ויקטור אמר לו "תשמע במקום לפוצץ
ורידים קפוץ תקנה סיר ונגמר הסיפור", "לקנות סיר אתה עושה צחוק" התפרץ ערן
"אני צריך סיר מקצועי", "בסדר מקצועי על מה ההמולה " הוא שלף את הארנק
ומסר לו חבילה של שטרות "סע תקנה ותירגע ".

אני מודה שזה היה רגע לא קל, מי שרגיש במיוחד יכול לראות שגם ויקטור היה
מאד מתוח הוא רק ידע להסתיר את זה. ככה זה שניהם, ויקטור שומר פסון מחושב
ומפענח ביסודיות את הסביבה, וערן פיכח כמו שד, פעיל, לא רגוע, והחלטי.

ויקטור ואני נסענו ברחובות הרטובים של בודפשט וכשהגענו לרחוב צדדי ושקט הוא עצר את המכונית והתקשר לערן "אתה יכול להיות רגוע" הוא לחש לתוך השפופרת "השעועית הלבנה בידינו ואתה מרגע זה ממתן טורים כי אני הולך לשים אותה במים ושאף אחד לא יגיד לו מה לעשות, הוא טרק את הטלפון ושאג שאגת ניצחון.

לא התעניינתי שלא להרגיז, אני מודה שחסרה לי לא מעט אינפורמציה, אבל הולכת
ונרקמת פה דרמה שרק שד הונגרי אמיתי יודע איך היא תתפוגג .

ערן נסע אל מחוץ לעיר לקנות סיר, נשארנו כל העת עם יד על הדופק לדעת שלא הולך להיות ברוך נוראי מחר שיבואו שלושים גויים גרגרנים לשאוב את המאכל הכי יהודי, ושחס וחלילה לא תתפתח פה פקינג תקרית דיפלומטית.

אנחנו יושבים בבית מתוחים וצופים החוצה אל החורף, ויקטור מביט כל הזמן על השעון , הוא רומז לי שתוך כמה רגעים על פי כל הסימנים אמור להיכנס ערן עם סיר מקצועי חדש מהחנות. מתחיל להסתמן פיתרון וזה כמובן עוד לא סופי אבל באוויר מורגשת הקלה.


אני מתחיל להרגיש טיפה יותר נוח, חלצתי נעלים,

נשמעה טריקת דלת, שנינו הפסקנו לנשום, אל החדר הגיחו זוג ידיים שאוחזות בסיר ענק ונוצץ, ויקטור פלט אנחת רווחה, פניו של ערן הגיעו רגע אחרי הידיים, הוא הזיע וחייך מאוזן לאוזן.

טוב אפשר להודיע לדירי הבניין שהם יכולים להירגע נשם לרווחה ויקטור .
"נו איך הסיר" דחק ערן, "מהמם" תמך ויקטור "לא כל יום רואים סיר כזה ".

ערן הניח על השיש חתיכות ענקיות של בשר מעושן, הוא השחיז את הסכין בתנועות של רב אומן וביתר את החיה לחתיכות סבירות, ויקטור קרקר סביבו ונקה במגבת מטבח את השאריות, בתחתית הסיר הוא הניח פרוסות עבות של תפוחי אדמה מקולפים ועליהם הוא הניח את חתיכות הבשר ועליהם הוא פיזר את השעועית שויקטור הניח במים,

שקט טורדני אבל חיובי ליווה את תנועותיו המאד חסכוניות של ערן , הוא שיגר פקודות וויקטור נע בעקבותיו, הוא הוסיף עוד מיני קיטניות ושוב בשר וקישקה וביצים ועצמות עסיסיות, ויקטור בדק כל הזמן שהכל רץ לפי טבלת זרימה שהוכתבה ימים לפני.

עוד רגע הכל נסגר למנוחה ארוכה על פלטת שבת הונגרית, אבל לא, הכל קפא פתאום ערן הסתכל עמוק לויקטור בעיניים ומסר בקול סמכותי הגיע זמן הקוגל, על פניו של ויקטור הופיע חיוך של זכייה, אם חס וחלילה מישהו היה שוכח את הקוגל אף אחד לא מסוגל לצפות לאיזה מבוך היה נכנס הבית,

תוך רגע רקח ערן מבצל וקמח סולת גלילים של קוגל, עכשיו זה סופי אפשר לנסוע לווינה לאכול ארוחת ערב ושהחמין יתבשל בסיר החדש כל עוד טעמו ברוחו.
חזרנו מוינה בשעת בוקר מוקדמת את פנינו בכניסה לשכונת המגורים קיבל ריח יהודי שעל פי כל הסימנים מבטיח אירוע שלא יפסיקו לדבר עליו, ערן מולל באפו לדעת שמדובר בריח מדעי כי ויקטור ואני ילדים ואין לנו מושג איך מאבחנים ריח. ערן כחך בגרונו ואמר פצצות לגבות או בהונגרית פצצות לגבות.

בשעה שתיים הכל עמד מוכן בלובי של שכונת המגורים, באו מספר לא מבוטל של אנשים במיטב בגדי סוף השבוע.
גברת אחת באה עם כלב קטן ורגזן שכל הזמן נבח והטריד,
היו כמה וכמה תינוקות שאיך שלא תסתכל על זה וכמה שזה ישמע לא מספיק אבהי לאכול חמין לא באים עם תינוקות .

הכמויות היו לא רציונאליות, יש להם יכולות להונגרים האלה...
תיראו מי שמדבר ..

אחרי שעה מאד מאד טעימה ומאד אינטנסיבית של לעיסה התפרקנו לתוך כורסאות עור שרבצו באולם הכניסה, למחרת מוקדם טסתי לצריך מחוסר ברירה נאלצתי לבלות את כל זמן הטיסה בשירותים, בסוף הטיסה כשיצאתי מהשירותים עמד הדייל הראשי לא רגוע וחדשן, הוא ביקש לבדוק אם אני בסדר ואם אין לי סכין יפנית בכיס, נשבעתי בכל היקר לי שאני בשלבי עיכול אחרונים וזה מצריך שירותים צמודים, הוא לא קנה את הסיפור וביקש בנימוס שאני לא אזוז מהמקום, מיד הצטרף אליו דייל נוסף שניהם נראו חמורי סבר התבקשתי להציג דרכון צחקתי לעצמי ופתחתי את דלת השירותים בקשתי מהדייל הראשי שיתקרב, הוא טחב את ראשו פנימה ואז הוא הבין שלא מדובר בפעולת חבלה מדובר במתקפת גזים.

מילה שלי, מחר.

בימי הבערה של שיפוץ הבית כתבתי פעם על אחד הקירות בצבע גיר שחור עוד לפני שצבעו אותו בצבע שמפניה מאד עכשווי... שהחיים הם תולדות חיפוש הבית הפרטי שלנו... משפט שישב לי בקנה וקונן שם הרבה זמן כמו בקטריה לא נחמדה והנה פתאום הוא נפלט החוצה ועשה לי סדר בלא מעט רעש שחפר לי בתוך הצנרת.

בשעת לילה מאוחרת עוד אנחנו מכינים את המעבר הגדול לבית החדש, ישבתי בחדר
העבודה חופר בתוך המגירות למצוא שטר ירושה שמזמן אמי כתבה בכתב יד מרושל, ואני נשבע שבועת צופה שאני לא מצליח לזכור לאן דחפתי את הנייר, בכל פתח של ארון שעונה קונצרטינה בלויה מקרטון ובתוכה מסמכים שלעולם לא יביאו שום תועלת,

סבתא שרה מקיבוץ יגור הייתה אומרת מה בוער תמיד יהיה אפשר לזרוק, ברדיו השמיע רב ספרדי דברי תורה מקנטרים על אוכלי חזיר ופורעי שבת, סיר מלא בדגים חריפים התבשל על הכיריים, מחר יבואו בני המשפחה לחגוג חגיגת יום הולדת.

הוצאתי מתוך עומק הארון תיק קרטון ארוז בגומי שרשום עליו בעט שחורה, פרטי.
יש איזה אי בהירות מעוררת לפתוח כאלה תיקים ודרך הניירות והפתקאות לשחזר רגעים שנראו אבודים, הדף הראשון היה דף שורות צהוב ועליו רשומות שורות שכתבתי למורה לתיאטרון על מצוקה של מחזות בספריה של הסמינר,

מתחת מצאתי הזמנה מנייר לבן בוהק על הנייר היה מודפס באותיות מאירות עיניים אורית רובינצ'יק ואייל גפן מתחתנים. פשוט, בלי מילות חופה וקידושים, בלי שמות של הורים חיים או מתים, פשוט ככה אורית ואייל מתחתנים.

את אורית פגשתי בפעם הראשונה כשבאה להחליף עוזרת במאי בהצגה ששחקתי בתיאטרון חיפה "הנפשות הפועלות" אחד מהמחזות הראשונים שכתב וביים הלל מיטלפונקט, היא נכנסה הלומת שינה, לא מטופחת באופן מיוחד והתיישבה על כסא
במרכז אולם החזרות, בקשתי ממנה להכין לי קפה, היא לא ענתה היא הסתכלה בי עמוק לתוך הפרצוף עוד רגע הייתה משליכה כסא לעברי, עם שנים סוכר המשכתי, היא לקחה נשימה ארוכה מה שאומר שכל העניין מתחיל טיפה לעצבן אותה,
"תכין לבד..."
"לבד ? למה לבד ?"
"ככה ! "

זאת פחות או יותר המילה הכי ארוכה שהיא אמרה בשבועיים הקרובים.
אורית הייתה ילדת ים שאת ימי השמש עשתה על החוף ואת הלילות הייתה מכלה
בברים שהיו מרכז החיים לנערות ונערים אחרי צבא, אז לא נסעו לטיולי תרמילים
במזרח, הסתפקו בשמש התל אביבית שקפחה על קפה פינתי ואם רצית לשחק גבר
מחוספס היית מזמין כמה כוסות וודקה זולות שותה בגבריות מופרזת ומתרסק
אחרי רגע.

בלילות אם רצינו לתפוס ראש היינו מוזגים לתוך כוס זכוכית עבה קוניאק אקסטרה פיין ואת החצי השני היינו ממלאים בקפה שחור ותוך רגע היינו מתהפכים על הגב
ומדקלמים משפטים מתוך ספרות רוסית כבדה.

מי ידע מה זה גראס, גראס עאלק. תגיד נאפס, ולא סתם... דובדבן.

ימי החזרות הפכו את כולנו לחבורה מאד מחוברת, המחזה טיפל בנו בני הדור שצריך לקחת את הרסן ולייצב את הדופק, כמעט ולא היה הבדל בין הטקסטים שדיברנו בחזרות לבין הטקסטים שדיברנו אחרי, הכל התחבר, תקפה אותנו תחושה
כאילו הזמן מתאבד לנו בין הידיים.

מתוך מחזור החיים של המחזה הבנתי שאני מחוץ למחזור החיים האמיתיים.
הבנתי שאנחנו מדקלמים מסות יציבות על חיים סדוקים.
הבנתי שמשהו בארון הספרים שלי נסדק ופה ושם מדפים התפרקו,
אורית בפשטות של ילדת ים אמרה לי כבר אז החיים זה עכשיו.

ההצגה נסחפה לתוך ירידה תלולה ומשם עזבה את הבמה בבושת פנים,
הכתמים נשארו ומתוכם נרקמה חברות מאד קרובה.
עזבתי את הבית לגור עם אורית.
עברה שנה והחלטנו להתחתן.

ביקשנו להוביל משהו צנוע וזריז כי מדובר על פעם שנייה ולאורית כבר אז לא היה זין ללבוש שמלות לבנות.

באותם ימים מוישל'ה איש כסית (אללה ירחמו) היה מגיע אלינו בכל לילה הביתה
ליהודה מכבי שתיים אחרי שהיה סוגר את כסית, תמיד הוא היה מביא בשקית
ניילון שאריות של עוגות שנשארו מאותו יום, ביחד כתבנו תסריט על שני בחורים
שמנים שמגיעים לחוות הרזיה בצפון... איז'ו שני נתן לשנינו מקדמה והחתים אותנו
על חוזה ארוך טווח, כלום לא יצא מזה.

באחד מהלילות אמרתי למוישל'ה שאורית ואני מתחתנים, הוא חיבק את שנינו
חיבוק דובי ונתן לכל אחד נשיקה על המצח, שיהיה במזל וברוכה.. הוא סלסל בניגון
אידישאי.
הוא לקח אותי לחדר השינה ולחש לי באוזן יש לי מתנה שאתה תשתגע עליה.
"נו מה",
"הפתעה",
"הפתעה עושים ביום הולדת",
"מה אתה דואג ",
"אתה רוצה שישמחו בחתונה שלכם"
"ועוד איך..."

יומיים לפני החתונה הוא ביקש שאדבר שם בבית הכנסת שיאפשרו לו לעמוד בכניסה ולכבד את הנכנסים בכוס של משקה.

ביום 28.11.82 בשעה 17.00 התייצבנו אורית ואני לבושים בבגדי חתן וכלה בבית הכנסת הגדול ברחוב בן יהודה, ממש בכניסה לבית הכנסת מצאנו את מוישל'ה
עומד עם כובע של טבח וסינר ארוך, על זרוע ידו הוא הניח מגבת אדומה מלפניו עמד
סיר צבאי גדול ובתוכו בעבע פונץ' שהדיף ריח עד קצה הרחוב.
בקשתי ללגום מהסיר והא אסר עלי, תתחתן ואחרי זה... הוא אמר ונישק לי על
הלחיים.



התחילו לגשת אנשים לברך ומשהו בדיבורם לא היה כתמול שלשום,
ביקשנו לעשות את החתונה בשעות אחרי הצהרים כי לחלק גדול מהאורחים היו הצגות בערב, כל מי שניגש אלי או אל אורית הגיע מחוייך מקצה עד קצה, רעמי
צחוק נשמעו מכל פינה, שמחה גדולה פשטה בין האורחים, התחילה מסתמנת
אווירת קרנבל.

בזמן החופה כולם עמדו מסביב מחובקים עם כוסות פלסטיק בידם והשמיעו הערות
משעשעות.
בסוף החופה ניגש אלי מוישל'ה סמוק בלחיו ונתן לי כוס מפלסטיק מלאה בפונץ',
לא עברו עשרים שניות וכל מה שרציתי להגיד יצא לי בפולנית .
עכשיו הבנתי הכל...

מוישל'ה רקח לתוך הסיר כל חומר מעורר שאפשר היה להשיג באותם ימים וכששאלתי אותו מה, הוא אמר את הנעשה אין להשיב ולגם את הכוס המי יודע כמה. זקני בית הכנסת מספרים שנים אחרי שלא ראו חתונה כל כך שמחה.
עד כמה שזכור לי נאלצו לבטל את אחת ההצגות מחוסר יכולת של המשתתפים להגיד את הטקסטים במדויק.
בחיים שלי לא ראיתי את אימא שלי כל כך שמחה.

זה לא הקליט.

המצח של בני נטף הוא התנשם והתנשף כמו קטר בסוף יום עבודה, בחוץ היה חם
ורטוב, תדחסו את הדברים עמוק בסוף נשאר בלי מקום האיץ בנו בני, הוא לקח
מגבת שהייתה כרוכה סביב צווארו וניגב את הקרחת והפנים.

היינו באמצע העמסת ציוד לתוך מסחרית ישנה שנקנתה בכסף אחרון, בני ארז בקופסאות קרטון של ירקות חוטים שחורים שדרכם עוברות תמונות, בכל פעם הוא הציץ בדף שבו רשם מה לוקחים והיה מסמן במרקר צהוב מה כבר העמסנו, היינו לבושים בחולצות לבנות עם עניבות אדומות וכובעי מצחייה שעליהם היה כתוב ג'י.
ג'י. סי. צילום והפקות אירועים,

שכן זועף שאג מקומה שנייה צריך היה להרוג אתכם שהייתם קטנים מה זה הרעש הזה אתם רוצים שאני אזמין משטרה, אורי שבא מקיבוץ בצפון והיה מבין גדול באלקטרוניקה החזיר לו בתנועה מגונה השכן ירק עליו וקילל בגרמנית,

אוטו זבל נכנס פנימה לרחוב הצר ולא היה יכול לעבור, הוא החל לצפור ברעש מחריש אוזניים בחור צעיר וחסון ניגש לבני והתחיל לצרוח שהם ממהרים כי יסגרו להם את המזבלה, בני התיישב במושב הנהג וסובב את המפתח המנוע השמיע רעש נוראי הוא שוב ניסה והמנוע נדלק. תעבור לי על הרשימה בקול רם ביקש בני, אני מקווה שלא שכחנו כלום, הסתכלתי ברשימה ולא הבנתי הרבה העברתי את הרשימה לאורי שישב מאחור ועישן נובלס אורי הסתכל רגע ואמר הכל פיקס.

בכניסה לגן אורנים עצר אותנו שומר ושאל לאן, אמרנו לחתונה של יוסי ליבו.

בני זונות הערבושים האלה שאג יוסי ליבו כמה פעמים צריך להסביר למטומטמים האלה כל דבר, יוסי ליבו היה בעלים של מועדון לילה בחוף שרתון איש קרח ושמן
שנדף ממנו ריח רע של זיעה, הוא לא הפסיק לרגע לספר סיפורים על עצמו, הוא ככה
והוא ככה והוא קנה והוא מכר והוא יעשה פה בעיר חיי לילה שניו-יורק תתחנן
שיבוא, הכל בטונים מאד גבוהים, הוא לא הקשיב למה שמדברים אליו והיה קוטע
בתחילת המשפט כל מי שניסה להגיד לו משהו.

ישבנו דחוקים במועדון שלו האוויר עמד ריח של אלכוהול הדיף מהקירות הרצפה הייתה דביקה, שמענו אותו מהמטבח צורח על איזה פועל ערבי שלא סידר את הבירות כמו שצריך, אני אראה להם לכלבים מי זה יוסי, הוא התיישב מולנו וצרח אחמד תביא לפה קפה שחור ואת הסיגריות שלי,

תשמעו עכשיו טוב אני הולך לעשות חתונה שלא יפסיקו לדבר עליה שנים, אתם איתי. אתם לא שמעתם מי זה יוסי, יוסי יעמיד פה את כל העיר על הרגלים, נעשה מגן אורנים טיוולי כמו באיטליה, אתם הולכים לצלם את החתונה הכי בת זונה שהייתה בעיר, לא חוסכים, אני רוצה מצלמות ואור ואת כל האונטה, שכולם יסתמו פעם אחת ולתמיד את הפה , לא תקבלו ממני יותר משש מאות דולר.

הסתכלתי על בני, בני היה מאובן, תשמע יש מלא הוצאות ושש מאות דולר זה לא מספיק, יאללה תתבגרו אני נותן לכם כניסה לעולם הזוהר אתם יודעים מי הולך להגיע, תגידו שם...מה אנחנו מבקשים עוד מאה דולר שלא נביא כסף מהבית, תשמע שמנצ'יק אתה כנראה לא מבין בביזנס, מה זה מאה לפה מאה לשם תסתכל על העתיד אחרי זה ירוצו אחריכם כמו משוגעים ..
לא ראינו את הכלה אף פעם כל הדיבורים היו עם יוסי או עם מנש העוזר שלו שהיה
מקלל אותו בשקט כל פעם שסיים שיחה איתו.

האולם בגן אורנים היה מסודר כמו בחגיגת בר מצווה, שולחנות ארוכים עם כסאות
צמודים, הרבה פרחים. מעל כל שולחן הייתה קשורה חבילת בלונים אדומים.
המולה, כולם מסדרים ומנקים וממרקים.

הצמדנו את המסחרית לדלת הכניסה ופרקנו את הפנסים והמצלמה. מקסים המנהל
של האירוע ניגש אלינו ושאל מה הגעתם כל כך מוקדם יש עוד ארבע שעות מה
עכשיו תסתובבו לנו בין הרגלים, אל תדאג אמרתי לו נחרץ נעמיד את הפנסים ננסה את המצלמה ונמתין על הדשא בחוץ,

יוסי התקשר ודיבר עם מקסים לפחות פעמיים לבדוק שאנחנו בשטח והכל בסדר, מקסים ניגש אלינו ומסר שיוסי התקשר ואמר שהוא יהרוג אותנו אם לא יצא סרט בן זונה.

בחוץ התחיל להחשיך על הדשא התרוצצו ברחשים שעקצו אותנו בכל חלקי הגוף. בני נכנס כל פעם לבדוק שלא נגעו לנו בפנסים היינו חסרי מנוחה, מקסים הדרעק לא הסכים לתת לנו מיץ אשכוליות תלכו תקנו מה אתם רוצים ממני.

מכוניות החלו להגיע, בני רץ להדליק את האורות הידקנו את העניבות האדומות
ויישרנו את הכובעים, בני לקח את המצלמה, הושיב אותה על הכתף, אורי נצמד
אליו עם הטייפ ואני לקחתי את המיקרופון.

המוני אנשים בחליפות משונות התנשקו בכניסה לא הכרתי אף אחד יוסי וזוגתו הגיעו באיחור של עשרים דקות במכונית קאדילק כסופה ברגע שהם הגיעו התזמורת ניגנה את מארש החתונה וכולם מחאו כפיים, יוסי היה לבוש בחליפה שלושה חלקים, בצבע בז' נוצץ על הפדחת שלו הייתה מונחת כיפה גדולה בצבע סגול עם עיטורים מזהב הכלה הייתה ארוזה בשמלה לבנה שנראתה כמו חיתול ענק, יוסי ניגב כל הזמן את הזיעה עם מטפחת חומה וחילק הוראות למנש,

בני לא זז לרגע הוא היה נעול על יוסי, הכלה השמיעה כל הזמן דברי ביקורת כל מה שקרה מסביבה לא מצא חן בעיניה, ניסיתי לראיין אותה והיא שאלה אותי למה הסרט, אמרתי לה סרט על החתונה והיא שאלה אותי אם זה בצבע ושלא נצלם אותה בפרופיל , ניסיתי להגיד לבני, היה רעש מחריש אוזניים, כולם הצטופפו מתחת לחופה, רב ספרדי החל מזמר בקול מסלסל, יוסי סימן למנש שיעשה שקט מסביב.

כשנקב הרב בסכום שהיה רשום בכתובה כולם פרצו במחיאות כפיים, השעה כבר שתיים בלילה חלק גדול מהאורחים היה טבול באלכוהול ומרוח על הכיסאות, חלק עזבו עם זרי פרחים, מיקו המנהל של התזמורת הכריז על סלאו בשביל להרגיע והזמר שר אי דידט מי וווי.

בני נראה מפורק צלמנו עד עכשיו שש עשרה קלטות של עשרים דקות, יוסי ישב בקצה האולם ספוג באלכוהול וצרח למנש שיביא לו עוד דרינק הכלה ישבה ושתקה עם שתי חברות.האולם נראה כמו אחרי רעידת אדמה, היינו בשלבים אחרונים של קיפול העמסנו בכוחות אחרונים את הפנסים ואת המצלמה השעה שלוש ורבע בלילה, נפרדנו מיוסי ,


מה אמרתי לכם לא ראו חתונה כזאת בתל אביב, הנהנו בראש. כל מה שרציתי זה מקלחת חמה ולישון שלושה ימים עוד אנחנו מפרקים את הציוד

במשרד שמעתי את בני מתוך החדר צועק אני לא מאמין, אני לא מאמין...
רצתי למטה במדרגות ונכנסתי לחדר, מה קרה, בני עמד מול מסך הטלוויזיה פניו
היו לבנות כמו לבנת סיד והוא נטף זיעה הוא הסתכל עלי ומאמר על סף בכי זה לא
הקליט... מה לא הקליט אני רואה תמונה, זה לא הקליט סאונד... אין קול יש רק
תמונה.

התיישבתי על הכסא, הרגשתי שנלקחה ממני פעימה שלא תחזור לעולם,
מה עושים אני אמות לחש בני , הוא שוב בדק, שקט, הכל זז ורוקד ושמח וכולם
עושים עם השפתיים, אין קול. בני מה עושים חתונה אי אפשר לעשות עוד פעם, ראיתי בעיני רוחי את יוסי יורה בי ממרחק קצר .

למחרת בצהרים התקשר יוסי ושאל נו מה אפשר לראות אמרתי לו יוסי תן לנו זמן לערוך אנחנו מוציאים לך סרט שלא ראית כזה.

שלושה חודשים משכתי את יוסי כשאני מבלה את הימים והלילות מול המסך בחדר
קול ומדובב את החתונה,עושה קולות של גברים עושה קולות של נשים מדביק נשיקות קולניות , התקשרתי לחבר זמר מזרחי ובקשתי שידובב את הרב במבטא מזרחי מסלסל.

אחרי שלושה חודשים הזמנו את יוסי וזוגתו להקרנה יוסי בא לבד שאלתי לחכות הוא אמר לי יאללה תדליק, הסתכלתי בו והוא אמר לי בת זונה חושבת שאני עובד אצלה ...
כשנגמר הסרט אמר לי יוסי איזה קול יפה יש לרב ...
עד היום לא ראינו לירה.

סבא מאיר.

סבתא שרה וסבא מאיר היו מכינים בכל יום חמישי עוגה, סבתא שרה הייתה מפרידה את הצהוב מהלבן וסבא מאיר היה מקציף בקערת זכוכית בעזרת מיקצפת
שעשויה כמו קפיץ. רעש ההקצפה נשמע למרחקים אבל לסבא לא היה מי יודע מה איכפת מדובר במשימה ומשימה יש לבצע ביסודיות.

לסבתא שרה היו יוצאות עוגות טורט דחוסות וביום שישי שכולנו היינו מתאספים בחדר שלהם לחגוג קבלת שבת היו דוחקים בי לאכול מהעוגה ותמיד הייתי נחנק, בכל פעם סבא מאיר היה מהלל את העוגות בדברי שבח מוגזמים וסבתא שרה הייתה מביטה בי וקורצת.

סבא מאיר ניגן בחליל אלט בתזמורת של הקיבוץ, לקראת כל חג הוא היה עסוק
מעל הראש בחזרות ולא הייתה שום אפשרות לדבר איתו, פעמים בשבוע אחרי
שסיים את ארוחת הערב בחדר האוכל היה לומד בחוג לתנ"ך וגם זה היה קדוש,

בכלל בכל מה שסבא מאיר התעסק לנו הילדים היה אסור להפריע ואסור לשאול שאלות כי לעיתים מאד קרובות הוא היא מאבד את סבלנותו.

סבא מאיר למד לימודים גבוהים בפוליטכניקום בוורשה ולימים היה קצין גבוה בצבא הפולני, כשהגיע לקיבוץ היה מסתובב בחליפה שלושה חלקים ומושך את שערותיו בשמן.

סבתא שרה בא מרוסיה והייתה רוקחת מדופלמת, חוכמתה המופלגת הפכה שם דבר בקיבוץ וכל מי שרצה לדעת איזה דבר היה בא לחדר לשאול אותה.

על הקיר בחדר הגדול הייתה תלויה תמונה גדולה של שני אנשים ולמטה היה כתוב
אימא טובקה ואבא שלמקה, הורי היקרים שמתו מרעב בפלונסק.

תמיד הייתי דוחק בסבא מאיר שייקח אותי לחרוש איתו בשדות, והוא היה מבקש
ממני שלא אנדנד כי מדובר בעבודה קשה ומדויקת ואסור לילדים להפריע.
באחד הלילות הוא סוף סוף התרצה ולקח אותי למשמרת לילה בפלחה.

סבא מאיר היה טרקטוריסט מאד נחשב במשק ובכל עניין ודבר שהיה קשור לטרקטורים היו פונים אליו, שעתיים לפני המשמרת הוא היה מגיע אל חדר האוכל ובתוך המטבח היה רוקח סנדביצ'ים עסיסיים מלחם שחור וגבינה לבנה, את הסנדביצ'ים הוא היה מניח בקופסאות פח, לתוך צנצנת גדולה הוא היה קולף מלפפונים ירוקים ממליח אותם במלח גס ואליהם מצרף חופן של זיתים שחורים, את כל הכבודה הזאת הוא היה אורז לתוך מזוודת עץ. למזוודה היה מצטרף כד מפח שבתוכו היה תה עם הרבה חתיכות של לימון, הכד היה עוטף בבד שק אפור לשמור על החום.

תלבש סוודר ותבוא עם מגפים יש בשטח נחשיים שחורים.

לקראת הלילה אחרי ארוחת הערב בחדר האוכל היו מתאספים ההורים בבית הילדים לטקס השכבה, באותו מעמד היינו מתקלחים לובשים פיג'מה וחייבים
לקחת לפה כף עם שמן דגים וקובית שוקולד. הרבה המולה והווי היו טבועים
בשעות האלה, אלה השעות שבהם ההורים היו עם הילדים הכי קרוב להכי הרבה
זמן, המראות והזיכרונות מהילדות המוקדמת בבית הילדים מלווים אותי לאורך השנים.

עשיתי הכנות מוקדמות ובשעה שש וחצי בערב בדיוק באתי למוסך, כשהגעתי סבא
מאיר הוציא מכיס מכנסיו שעון והביט בו, הוא לא אמר מילה רק טפח לי על השכם וחזר לעסוק בפילטר מושחר שהוציא מתוך איזה מיכל שעמד על שולחן מברזל.

אמרת לצפרה ושמעון שאני לוקח אותך איתי, כן.
ידעתי שאם אני אבקש רשות מהורים הם לא יסכימו, אמי הייתה חרדה לכל צעד
שעשיתי, כי על כל צעד מוצלח נוסף אחד לא מוצלח שהיה נגמר בדרך כלל בחבישה או בסימנים כחולים, אז, במשק קראו לילדים כמוני פראי אדם.

הג'יפ הירוק הגיע לפתח המוסך וסבא העמיס את המזוודה והכד, תוך רגע הייתי
למעלה, התיישבתי בקצה הספסל וסבא התיישב ליד הנהג.
בחוץ ירד כבר האור, הרבה ברחשים טיילו מסביבי, חצינו את הכביש הראשי שהפריד בין הקיבוץ לבין השדות ועלינו על דרך עפר, ריח של אדמה רוויה עמד באוויר ריח שמלווה אותי עד היום רגע לפני השינה, מרחוק נראו אורות המשק מנצנצים, הכל הלך והתרחק, הרגשתי כמו פלח אמיתי.

הג'יפ נעצר ליד טרקטור גדול עם מחרשות, סבא מאיר ירד מהג'יפ ובלי רגע מיותר
הוא הניע את הטרקטור בעזרת מנואלה.
הוא טיפס אל המושב וקרא לי לעלות , הוא הושיב אותי על הכנף וקשר אותי
ברצועה מחבל שהייתה קשורה לגגון שכיסה מעליו.

סבא הוביל את הטרקטור בעזרת שתי יצולי ניווט מברזל אל תוך השטח והתחיל לחרוש, פנס שהיה מותקן בקדמת הטרקטור האיר לו את התלם .
בכל סוף שעה הוא היה עוצר את הטרקטור מוציא מתוך שקית ניילון טרנזיסטור עם מלבוש עור חום ומקשיב לחדשות בקול ישראל .

באמצע הלילה עצר סבא מאיר את הטרקטור, מסביב הכל שתק, למרגלות הגלגל
הוא פרס שני שקים ריקים התיישבנו בישיבה מזרחית הוא פתח את המזוודה מתוכה הוציא את הקופסה עם הסנדביצ'ים ואת הצנצנת עם המלפפונים והזיתים
הוא מזג לתוך המכסה של הכד תה והחל לועס.

איילי הוא פנה אלי תוך שהוא לועס "כל חיינו אנחנו צריכים לעבוד את האדמה, האדמה היא אם כל האימהות, היא זאת ששומרת עלינו ואם לא נשקיע בה זיעה היא תבגוד בנו, היבול שצומח מתוך האדמה הוא סם החיים...החיטה שממנה עושים קמח זה הנשק שלנו..." הוא אמר את דבריו בפאתוס ואני הקשבתי ולא הצלחתי להבין מה יש כל כך חשוב בתפוחי אדמה שגדלים באדמה ולמה זה סם החיים.
כשסיימנו הוא ניקה בעזרת חתיכת נייר את הקופסה והצנצנת והחזיר אותם למזוודה.

עוד ועוד תלמים הוא שיסע באדמה, הבוקר התחיל להפציע, מרחוק ריצדו פנסיו של
הג'יפ שהתקרב לחלקה, בדרך חזרה למשק היה קר, הצינה קיררה את הבוקר.
כשהג'יפ נעצר ליד חדר האוכל התגלתה תמונה מוזרה עשרות אנשים היו מכונסים ברחבת הכניסה עם מפות ואופניים ופנסים, הייתה תכונה גדולה, חלקם חילק
פקודות, חלקם הסתודד, כולם נעו בחוסר סבלנות, בבת אחת יצא כל החבורה
רכובה על אופניים ונסעה לכיוון שער הקיבוץ.
שש בבוקר על מה התנועה הזאת .

סבא מאיר לא התייחס ופרק את המזוודה, פתאום אני שומע צרחה "איילי איפה
היית...?" אמי רצה לעברי כאחוזת טירוף עיניה דמעו ופניה היו לבנות, איפה היית
כל המשק מחפש אותך כל הלילה, מרחוק ראיתי את אבא שלי במכנסים קצרים רץ לעברנו עוד רגע הוא מפליק לי, שניהם חיבקו אותי, סבא מאיר הסתכל בנעשה כלא
מאמין, אתם בלתי נורמלים גער אבי, איך אתם לא מודיעים לנו, הזמנו משטרה
מחיפה וכאן במשק אף אחד לא עצם עין כל הלילה...

סבא מאיר הסתכל בי, פניו היו קפואות הוא לא הגיב, הוא התקרב אלי מאיים, לרגע ראיתי אותו לבוש במדים של קצין פולני, הוא תפס באוזני וכמעט הוציא אותה.
שום מילה רק סובב וסובב ...

היום כשבתי יוצאת בלילה לתוך תל אביב הרעבה היא מתקשרת לדווח לא מעט פעמים. לא יאומן הילדים של היום...

לאבא שלך קוראים שמעון נכון

בבית הקפה לה טוניריף ברובע השבע עשרה עומד איש מעץ על משטח אבן, ידו האחת מונחת על המותן השנייה פשוטה לאורך, שערותיו השחורות ערומות לערמה מעל המצח, גופיה מרופטת מכסה את פלג גופו העליון ומכנסים כחולים קצרים
מגלים בהמשך רגלים גבריות, פניו קפאו עוד מלפני המהפכה ואין בהם הבעה, ימיו
אטומים וחסרי חיים.

מלצר נמוך בשנות חייו האחרונות הגיש כוס קפה הפוך ולידו שני ביסקוויטים ארוזים בניילון צבעוני, בבית הקפה לא ישב איש להוציא אחד מבוגר עם זקן ארוך שהיה ספון בתוך מעיל כבד וצעיף שחור שכיסה את צווארו, הוא היה שעון על הבר, לפניו עמדו שלוש כוסיות ריקות של פסטיס, הוא אחז בקצה השפתיים בדל של סיגריה גולואז.

מבעד לשמשה התעורר רחוב פריסאי טיפוסי, חלפו אנשים בבגדי בית עם בגטים טריים ארוזים בנייר עיתון, נשים מטופחות הזדרזו לעבודתם, שני ילדים צעדו בבגד אחיד עם ילקוטים על הגב.

לגמתי מהקפה שטעמו היה כמו מים ראשונים אחרי הליכה ארוכה במדבר, הוא פשט לתוך הבטן וריפד את הבוקר בניחוח שאין בשום מקום בעולם.

על חתיכת נייר התחלתי לשרבט את פניו של האיש שעמד במרחק כמה צעדים, הסתכלתי בו לבחון את תווי הפנים, הוא היה רדום לתוך חייו, שום התייחסות
לנעשה מסביב שום הבעה שיכולה להסגיר שמחה או עצב, פנים חתומות ועיניים
שנעות בחוריהן בלי סיבה מיוחדת, הוא דמה לאיש מהעץ על משטח מאבן.

השפלתי את עיני לתוך הדף ונכנסתי פנימה עמוק לתוך הקווים, לפתע תקף אותי ריח זיעה מהול באלכוהול, הרמתי את העיניים, הוא ישב מולי והביט לתוך הציור, הסתכלתי בו רגע ארוך הוא לא הגיב, פתאום הוא פנה אלי בעברית ושאל מה אתה מצייר? החסרתי פעימה, כאילו ישבנו בבית קפה תל אביבי על חוף הים, אני מצייר אותך עניתי בעברית, למה ? הפנים שלך מעניינות...מאיפה אתה ? הוא שאל, מתל אביב עניתי, אני מכיר אותך" "מאיפה ?" "שהייתי ילד שיחקת בהצגה מורה לחשבון בקולנוע שביט בכרמל בחיפה..." "איזה הצגה ?" ניסיתי להיזכר..."הצגה על בית ספר... לאבא שלך קוראים שמעון נכון ?, רעד עבר בי, כן.

הוא קם מהשולחן והלך לדלפק להביא כוס עם פסטיס, "תשלם על השתייה" הוא
פקד עלי, "בסדר למה בכעס ?" הוא הסתכל בי ושתק .

"הייתי בחטיבה מאה שלושים ושמונה במלחמת יום כיפור..." מוכר לי המספר הזה
רק אין לי מושג לשייך אותו, "מה עשית שם ?" בקשתי לברר עוד פרט, הוא לא ענה
רק המשיך להסתכל בי. לא יכולתי להמשיך ולצייר, הסתכלתי בו הוא נראה כמו
כדור אש שעומד להתפוצץ.

"אבא שלך היה קצין חינוך בחטיבה ואני הייתי הנהג שלו" הוא פרץ בצעקה,
המלצר הזקן הציץ מפתח המטבח לבדוק שלא קרה משהו מיוחד, "הוא היה כמו
אבא שלי לא אבא שלך..." הוא תפס בשרוול המעיל שלי ולא עזב,


"אבא שלי מת לפני חמש עשרה שנה" אמרתי לו, הוא פתח זוג עיניים ונעץ בי מבט
מאשים.

מתוך העין שלו התחילה לזול דמעה.

"איך קוראים לך?" הוא לא ענה, "אולי אם תגיד לי את שם שלך אני אזכור אותך"
"טוביה"

אלוהים יעזור פתאום צנח בתוכי אסימון של טון והשמיע קול נפץ אדיר, "טוביה
מרזל ?" ניסיתי לבדוק סופית, הוא הנן בראשו.
שוב עבר בי רעד בכל הגוף.

כשאבי שכב מיוסר מכאבים במיטת חוליו בבית חולים רמב"ם בחיפה היה מגיח מדי לילה איש חרדי עם זקן עבות ומתפלל ליד מיטתו, אף פעם לא שאלתי או
בקשתי לדעת מי האיש, יומיים לפני שאבי הלך לעולמו הוא ביקש שאקרב אליו את
אוזני וסיפר לי בחריקת שיניים על האיש הזה שבא בכל לילה להתפלל ליד מיטתו.
שמו טוביה מלמל אבי, טוביה מרזל בן קיבוץ כברי, הוריו היו איתי בפלמ"ח.
במלחמת יום הכיפורים הוא איבד חבר ילדות שלו ומאז דעתו נטרפה, הוא הפך
לבלתי נורמלי, עם הימים חזר בתשובה.
הוא תמיד היה מגיע אלי בימי שישי למשרד ומשאיר שני נרות שבת קשורים בחבל דק ומבקש משרה מזכירתי שלא תגיד ממי הנרות.
כך במשך שנים.

בלוויה של אבי הוא עמד על גבעה מרוחקת וקרא בבכי פסוקים מקראיים.
בדברי ההספד שרו בני דורו של אבי את המנון הפלמ"ח והוא נעמד זקוף על הגבעה והצדיע ובכה.

אחזתי בידו ושאלתי מה אתה עושה כאן,
הוא לא השיב, הוא הסתכל בי וחייך כמו ליצן בקרקס שעושה את עבודתו.
אתה צריך משהו ניסיתי לחדור ..
אבא שלך מחלק גבינות כחולות בשדרה, עומד ומחלק לילדים קטנים.
אולי תיקח אותי לראות את אבא שלי ? אבל תן לי רגע לפני, אני צריך להשתין.
הוא לא הגיב לדברי, הוא המשיך לחייך חיוך סתום.

קמתי והזדרזתי לשירותים .
כשחזרתי הוא לא היה.

בקשתי מהמלצר לדעת לאן הלך, המלצר הסתכל עלי ובהבעה צרפתית חסרת עניין
הוא סימן לי שאין לו מושג .

למחרת חזרתי באותה שעה,
הוא לא היה שם.

אולי עד עצם היום הזה מסתובב טוביה ברחובות פריז ורואה את אבא שלי מחלק גבינות כחולות לילדים.

יפה.

יפה אסרף הבת של אסרף החשמלאי הייתי הילדה הכי יפה במושבה ,
בפעם ראשונה שראיתי אותה בחוף טנטורה עם בגד ים שחור מלא וכובע מגומי אדום עם פרחי דובדבן ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה .

היא הייתה גבוה וזקופה עם שיער שחור ושתי גומות חן ,כל דבר הצחיק אותה וכשהיא לא צחקה היא חיככה .

על החוף היא הייתה עושה גלגלון וסלטות ועמידת ידיים וכל תנועה שלה הייתה כמו תנועה של נסיכה .

אבא שלה היה חשמלאי מדופלם וחבר קרוב בוועד המושבה ובימים של אז זה היה יחוס ברמה מאד נוצצת מה שהפך את המשפחה למאוד מקובלת.

לי קראו הבן של שמעון מנהל בית הספר וזה היכנה לי יתרון בהרבה דברים ,למשל בכל יום חמישי בבוקר מוקדם הינו צריכים להירשם אצל אישתו של פרידמן נהג המשאית שהיה מוביל אותנו בשבת לחוף הים בטנטורה , תמיד היה שם דוחק ומתח ולא פעם התפתחו שם תגרות שהפכו לשיחת היום בשיכון ,בכל פעם שאימא שלי הייתה שולחת אותי להירשם לא משנה כמה אנשים המתינו אישתו של פרידמן הייתה נותנת לנו ארבעה כרטיסים שעשויים היו מניר עיתון ואת התשלום דוחה ליום אחר.

יפה הייתה מסתכלת בי בכל פעם שנפגשנו בבית הספר היא הייתה עומדת עם החברות שלה ומציצה לעברי , בכל פעם שהציצה עבר בגופי רעד חרישי שעם הזמן התפתח לרעד מחריש אוזניים .

שאול הבן של בעל המכולת ידע לנגן את האדיש מאמה באקורדיון שהם הביאו מפולניה והוא מאד רצה להיות חבר של יפה .
הוא היה מזמין אותה אליו הביתה וכשהיא הייתה באה הוא היה לובש חולצה לבנה ומכנסי גברדין שחורים מוציא את האקורדיון שהיה מנוח בסתר מתחת למיטה ומנגן לה את האדיש ממה .

יפה בא מבית שהמוסיקה בו הייתה ממין אחר והאדיש מאמה לא הרשים אותה אבל לשאול היא אמרה שזה מקסים .
לשאול היו אוזניים ענקיות והוא היה גבוה ורזה והייתה לו בלורית חומה וכל הזמן בלי להרגיש הוא היה מעביר את בלורית בין אצבעותיו הוא ידע לדקלם שירים של איציק מאנגר וידע בעל פה את כל המערכונים של ג'יגאן ושומכר, לשאול הייה בבית פטפון עם אוזן גדולה ואבא שלו היה שומע בכל שבת אחרי הצהרים פרקי חזנות עם החזן יוסלה מלבסקי .

לאבא של שאול הייתה מכולת במרכז המסחרי הוא היה בא לעבודה עם חליפה מיושנת משלושה חלקים וכל מי שרצה לקנות דבר מה הוא היה צריך לפתור לו מילים בתשבץ שהוא לא ידע ,בחנות ניגן טרנזיסטור ישן אופרות ומוסיקה קלאסית ובתקרה היה קבוע מאוורר לבן שהטיל צל על המצרכים .

אבא של שאול היה ממוחה בהשחזת סכינים ובכל פעם שהוא עמד להשחיז הוא קרא ליאצק שמכר עופות וקורקבנים שילמד פרק בהשחזות ויאצק היה יורק על הרצפה מרוב הנאה .

חשבתי לעצמי כל הזמן איך אני צד ומרשים את יפה , יפה לא רצתה לבוא אלי הביתה כי היא נורא התביישה מאבא שלי שהיה מנהל בית ספר גם שלה ולשאול לא היה איכפת לה ללכת .

היה נהוג שבכל ערב היינו מתלבשים בגדים יפים מסדרים את הפריזורה והולכים לטיול ברחוב הראשי של המשובה , אף פעם לא קבענו יפה ואני להיפגש אבל תמיד נפגשנו , אף פעם לא קבענו שעה אבל תמיד הגענו באותו רגע .

שאול אף פעם לא הגיע בזמן תמיד הוא הצטרף אלינו עם מלא תירוצים
פעם נסגרה לו הדלת של השירותים על האצבע פעם החמיצה שאימא שלו הכינה התפוצצה בתוך הסיר לחץ פעם הוא היה צריך לצבוע את המחסן,
בלי סוף תירוצים ,יפה תמיד נורא צחקה ואני הדגרתי בו שכל הדברים הרעים קורים רק לו ובתוכי מאד שמחתי, שאול הלך בצד שמאל של יפה ואני בצד ימין טיפה אחורה שתסתובב אלי ואליו תראה את העורף .

הימים היו לחים והרבה רטיבות נעה באוויר הרטיבות הייתה מפרקת ופוגעת בתסרוקת ובכל פעם שיפה לא הסתכלה ניסיתי לתקן ולשחזר את התסרוקת .

יום אחד שאול לא הגיע ופתאום נשארנו ללכת לבד הכל השתתק מסביב רק היא ואני הולכים וכמעט לא מדברים היא החזיקה ביד עט פלסטיק כחול וכל הזמן מוללה אותו בפיה , שאלתי אותה אם היא רוצה שנשב אחד ליד השני במשאית שנוסעת לים והיא אמרה שלא איכפת לה המשכנו ללכת וכמעט הגענו לקצה הרחוב ואז פתאום העט נפל לה מהפה ואני התכופפתי להרים לה את העט הושטתי את היד והגשתי לה את העט והיא אמרה לי שאני יכול לקחת אותו במתנה .

בלילה נכנסתי עמוק מתחת לשמיכה עם העט ונישקתי אותו כל עוד רוחי בי חשבתי לעצמי היא הרי החזיקה אותו כל הזמן בין שפתיה ועכשיו אני מנשק ומנשק אותה .

למחרת בבית הספר היא הסתכלה בי והפסיקה לחייך היא נראתה מאד עצובה ומאד לא שקטה באחת ההפסקות שחקתי בכדור גומי משחק שקראו לו עמודו ואז כאילו לא בכוונה גלגלתי את הכדור לכיוון רגליה רצתי לקחת את הכדור וכשהתכופפתי ראיתי קרוב את רגילה שהיו מלאות בשערות שחורות לרגע אחזתי בכדור כשאני רכון להיות בטוח שאני רואה באמת את השערות ברגליה .

התרוממתי והסתכלתי בה והיא החזירה לי מבט נוגה עם הרבה חום וסימפטיה הסתכלתי בפניה היפות אבל מראה השערות ברגלים לא הניח לי הלכתי משם ויותר לא באתי לטיולים ברחוב הראשי .

היום יפה נשואה לשאול והם גרים בבית פרטי במושבה יש להם ארבעה ילדים וסוס .

לונדון בוערת.

לתוך הלילה נפרצה אזעקה מחרישת אוזניים, זינקתי מהמיטה ונעמדתי להבין מה
לכל הרוחות קורה פה, עמדתי לבד במרכז החדר בקומה שמונה עשרה במלון הילטון
מטרופול בלונדון מזיע בכל הגוף, הרמתי את השפופרת להזעיק איזה חשמלאי שיפסיק את הסיוט הזה אף אחד לא השיב, השעה שתיים וחצי בלילה, למה לא
עונים סיננתי מדובר בפקינג מלון עם בלי סוף כוכבים .

ניגשתי לחלון להסתכל אם מתקיימים חיים למטה עיני צדו כמה כלי רכב אדומים שמהבהבים, לא הצלחתי לשמוע את הסירנות, יש פה איזה דרמה חשבתי לעצמי, שוב צלצלתי לקבלה אחרי דקה ארוכה צרחה מתוך השפופרת איזה גברת לא מנומסת "אמרג'נסי... פאייר גו דאון... קוויק"

מה פאייר ? הבנתי שתוך חצי שניה אני צריך לקבל החלטה מה אני עושה, פתחתי את הדלת, במסדרון רצו אחוזי עמוק בלי סוף אנשים לדלת המילוט שמובילה אל מדרגות.

לקחתי תיק הכנסתי לתוכו טלפון ארנק דרכון וכרטיס טיסה הרטבתי מגבת והצטרפתי אל הרצים .

ערב רב של שפות וצעקות, רוב אורחי המלון הם ערבים עשירים שבאים עם נשותיהם למסע קניות בהרודס, הנשים לבושות בגלביות שחורות ואת פניהם מכסה רעלה, כולם מנטרים בפאניקה ממדרגה למדרגה מי בכבדות מי ביתר קלות .

אני חושב לעצמי מה יודיעו בחדשות בארץ, כבר הייתי פעם באיזה אירוע ששרט לי שריטה בתוך הנשמה, ועכשיו אני בחדר מדרגות עם מאות ערבים מנסה להימלט, אם הכל יגמר בשלום אף אחד לא יאמין לי ואם לא יגידו החכמים שאני מושך אסונות .

הגענו לקומה תשע איש מבוגר התיישב על אחת המדרגות ונשם בכבדות קרבתי אליו לשאול באנגלית מה הוא מרגיש, הוא מלמל משפט בערבית, ניגבתי לו את הפנים עם המגבת הרטובה שלקחתי מהחדר, הוא התרומם והמשיך לרדת, בתוך תוכי חזרתי למראות בתוך המנהרה שהובילו את היהודים למשרפות באושוויץ.

היינו שם לפני שנים עם צוות צילום לתעד את המסע של התזמורת הפילהרמונית ואת נגניה ניצולי השואה, כולנו צעדנו במנהרה ובכינו, עוד ועוד אנשים לבושים למחצה מצטרפים לנהירה בחדר המדרגות, אחד מהגברים צווח על גברת שיורדת לאט, עוד רגע הוא חוטף יד מאוגרפת למרכז הפנים אני שולט בעצמי ומסנן לעברו בלחש ובדיקציה מאד מוקפדת שט דה פק אפ, הוא מביט בי מבוהל והמשיך לרדת.

אני מנסה להריח, לבדוק כמה קרובה האש, אין סימן .

בסוף המדרגות יצאנו מדלת כבדה אל הרחוב, צינה של לילה והרבה המולה, ארבע מאות אנשים הזויים עומדים חסרי מבט ומסתכלים למעלה לבדוק איפה בדיוק מתחוללת הדרמה, ארבע מאות אנשים שרק לפני שעות ספורות היו לבושים
ומאופרים עומדים עכשיו מכווצים ארוזים מכל הבא ליד ולא יודעים איך יגמר הלילה, אף אחד לא שואל יותר מידי שאלות, מתקיים מין שקט לא טיפוסי, הקור
עושה שמות הוא מתווסף לתחושת אי הודאות והשיניים מתחילות לנקוש .

הסתכלתי מסביב לבדוק איפה מכוניות הכיבוי לא ראיתי אף אחת מהן, אולי כל
האירוע בצד השני.

מיד הצטופפו מספר רב של מוניות שחורות אולי יש פה איזה מקור פרנסה מפתיע שהרי רשמית לונדון סוגרת את בתי האוכל ומאורות הבילוי שלה בשעה אחת עשרה בלילה, השעה כבר שלוש וחצי בלילה בסוף רח' איג'בירוד מתקיים אירוע סוריאליסטי בכל קנה מידה ולונדון ישנה שנת ישרים .

ארבע מאות אנשים עומדים בשקט ומסתכלים למעלה כמו מתפללים לאלוהים חדש ואף אחד מנציגי המלון לא מטריח את עצמו להסביר.

לידי עמד איש מבוגר חסר הבעה שערותיו הלבנות היו פזורות כנראה איש עסקים מאיזה ארץ קרה הוא הביט בי והתחיל לצחוק, מה מצחיק אותו לעזאזל, אולי סוף
סוף איזה אירוע שיוכל לדבר עליו שנים בארץ המשעממת שלו, אולי צחוק שפורץ
מתוך מרכז הפחד, לא שאלתי חייכתי אליו וחזרתי להסתכל למעלה.

התחילה תזוזה לכיוון הלובי יש לי תחושה שהאירוע על סף סיום, מאות אנשים
בסדר מופתי יוצרים תור דחוס וזזים באיטיות לתוך הלובי, עכשיו מקבלים את
פנינו שלושה עובדים ענובים ומסמנים לנו לנוע לכיוון המעליות .

השעה כמעט ארבע בבוקר, ארבע מאות איש ואישה עומדים בתור לארבע מעליות כדי שיפזרו אותם לחדרים, אחד מהאורחים בטרנינג צהוב עובר בינינו מאד משועשע ומחלק מתוך חבילה שהיתה כנראה מונחת על הדלפק בכניסה דפים מעוצבים שרשום בהם "אם יש לך תלונות מאד רוצים להקשיב להן".

למחרת בארוחת הבוקר אני שקוע בתוך אומלט עשיר ניגש ועומד לידי איש הדור עם
חליפה אפורה, תג שעשוי מנירוסטה מבריקה תלוי בדש הג'קט, ניסיתי לקרוא מה
כתוב בתג ומסיבות של גיל מתקדם וחוסר אמצעי ראיה ירדתי מזה "בוקר טוב שמי אבנר ואני מנהל המלון" מיד האטתי את קצב הלעיסה, מנהל ישראלי של מלון
בחו"ל תמיד מעורר, "אפשר להצטרף לקפה" "מה זאת אומרת אפשר רצוי ונעים",

הוא התיישב מייד עט עליו מלצר ובקש למזוג לו לכוס קפה מהביל, "איך אתה
מבלה אצלנו" "נהדר", "אני שמח", "יש לך סיבה טובה המלון באמת מוחזק נהדר
ועם כל זה שהוא גדול וסואן הוא מאד ידידותי"

הוא חייך וספק ידיים בהנאה, "אתמול בלילה" הוא המשיך "עברנו פה טראומה לא
קטנה מי כמוך מכיר את זה מהארץ"
"כן" "אתה יודע מה הסתבר לנו... בשתיים בלילה הגיע איזה אורח שיכור הוא עלה
לקומה שבע ובכוונה או שלא בכוונה הפעיל את מתג החרום והכל התחיל לצרוח...,
"לא נכון", "כן מזל ביש" הוא חייך אלי, "כמובן שהאינפורמציה הזאת
תישאר בינינו...", "בטח" אמרתי לו מלא חשיבות.
אני מחזיק עכשיו בבטן סוד שיכול למוטט מלון,
כמובן שהאינפורמציה הזאת מאד חסויה ואני מבקש בכל לשון לשמור אותה רק למיקרי חירום.